האם מוסד מוכר שאינו רשמי מחוייב לפעול לפי נהלי העברת עובדי הוראה החלים בחינוך הרשמי?

זוהי השאלה אשר עמדה ביסוד תביעה שהגישה עובדת הוראה נגד 'מרכז החינוך העצמאי בא"י.

התובעת עבדה כמורה וכיועצת בבית ספר מוכר שאינו רשמי בדרום הארץ, בבעלות רשת מרכז החינוך העצמאי. עקב אילוצים אישיים נאלצה להעתיק את מקום לאזור המרכז. תחילה שהתה בחל"ת ולאחר מכן ביקשה להשתבץ לאחד מבתי הספר של הרשת באזור מגוריה החדש. לאחר שנערכו מספר בירורים, הודיעה הרשת כי אין באפשרותה לשבצה בעיר מגוריה החדשה, אלא בערים סמוכות, ובמשרות מצומצמות יותר מהמשרה בה הועסקה באזור הדרום. התובעת הגישה תביעה ובה טענה כי היה על הרשת לפעול בהתאם להוראות תקנון שירות עובדי הוראה בדבר העברת עובדי הוראה. כך, לטענתה, היא זכאית לקדימות בשיבוץ על פני מורות חדשות או שאינן קבועות. לפיכך היה על המעסיקה לדאוג לה למשרה התואמת את משרתה הקודמת, לפני שהעתיקה את מקום מגוריה.

בית הדין לעבודה בחן את תחולת הוראות תקנון שירות עובדי הוראה על מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, ובפרט את ההוראות המתייחסות להעברת עובדי הוראה. הבסיס לבחינה זו הינו ההלכה שנפסקה בע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל – שמחה בוסי ו-15 אח' (פורסם בנבו, 02.10.2011). שם נקבע כי עובדים המועסקים במוסדות החינוך המוכר שאינם רשמיים, זכאים לקבלת משכורות "לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים".

בהתאם להלכת בוסי, במקרים בהם קיימת מחלוקת בעניין החלת הסדר הנוגע לתשלום "משכורת" על מוסד מוכר שאינו רשמי, יש לנסות להסתייע בפתרון המחלוקת על ידי משרד החינוך. במקרה שהמחלוקת לא באה לפתרונה, יש ליתן הכרעה שיפוטית תוך התחשבות בעמדת משרד החינוך.

עמדת משרד החינוך בהליך הנוכחי, כפי שהובאה בפני בית הדין לעבודה, הייתה כי הוראות תקנון שירות עובדי הוראה בדבר העברת מורים, אינן חלות בחינוך המוכר שאינו רשמי. משרד החינוך סבר, כי יש לבחון כל הוראה בתקנון שירות עובדי הוראה באופן פרטני ולא ניתן לקבוע באופן גורף כי כל הוראות התקנון חלות על מוסדות מוכש"רים.

בית הדין קבע, כי יש הגיון רב באי החלה אוטומטית של הוראות תקנון שירות עובדי הוראה על עובדי מוסד מוכר שאינו רשמי. כך, למשל, בכל הנוגע להסדרים המוחלים בעניין הפסקת עבודה, אין זה הגיוני שעובד המתקבל לעבודה במוסד מוכר שאינו רשמי, בו הליך הקבלה הינו מקל לעומת הליך קבלה של עובד הוראה במשרד החינוך, יהנה מההגנה הניתנת לעובד משרד החינוך בהליך של פיטורים.

לפיכך נדחתה התביעה תוך שהתובעת חוייבה בתשלום הוצאות הנתבעת בסך 5,000 ₪. בית הדין ציין בהחלטתו, כי פסיקת ההוצאות הנמוכה נובעת מאשם מסויים המוטל לפתחה של הנתבעת, אשר צריכה הייתה ליצור נהלים כתובים בכל הנוגע להעברת עובדים. זאת במיוחד בהתחשב במספרם הרב של העובדים אותם היא מעסיקה.

סעש (י-ם) 61297-03-17 חנה אופנהיימר – מרכז החינוך העצמאי לת"ת ובתי ספר יעקב בארץ ישראל.